לקרוע שקית נילון בשבת – שו"ע או"ח סימן שי"ד – וכן בסימן ש'מ בפוסקים, בסימן שי'ד סעיף א', אבל אם היא שלמה אסור לשוררה אפילו בענין שאינו עושה כלי, וכתב החזון איש שמכאן למדו שאסור לפתוח שקית נילון וכדומה אומנם אם הוא לא משתמש שימוש חוזר וזורקו לאחר מכן מותר, וכן במסכת שבת, שובר אדם את החבית, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי, ולכן אם הוא לא מתכוון לעשות את הקרע במידה מסוימת ולא מקפיד, אלא קורע ומשתמש בו וזורקו לאחר מכן מותר.
האם מותר לבקר במקומות ציבוריים שפתוחים בשבת כגון גן חיות התוכי וכדומה?
אדם שגורם לחבירו להכשילו עובר משום ולפני עיור לא תתן מכשול, כדאיתא בכמה מקומות בש"ס, ובריש מסכת ע"ז, וכתב הגאון רע"א שאדם שמסייע לאדם לעשות עבירה כגון שפותח חנותו בשבת, ואדם הולך לקנות אצלו בימי החול נמצא שמסייעו ולכן אסור, ואם גן החיות פתוח בשבת ומחללין שבת, הרי שאנחנו מסייעים בידם, ואסור ללכת. וכן פסק הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, והגאון רבי אלישיב זצ"ל.
אסור ליבש מעיל שנרטב בשבת סמוך לתנור בכדי לייבשו, ואפילו לא ליד התנור אלא תולהו על גבי החבל בשבת, אסור שיבואו לומר שכיבס בשבת, ואסור מפני מראית העין, ואפילו בחדרי חדרים אסור. והגאון רבי יוסף חיים זצ"ל בספרו בן איש חי ובתשובותיו כתב שאם יש חיתולים של תינוק וניכר שהם מלוכלכים מותר לתלותן ואין בה מראית העין, אבל כמובן לא ליד התנור.
מה המקור למנהג של חלק מעדות המזרח (בעיקר מרוקו) לערות מים מכלי ראשון שנמצא על גבי הפלאטה החשמלית, על גבי תבשיל שנצטמק ונמצא על גבי הפלאטה גם כן?
מקור הדין - נימוקי יוסף מסכת בבא בתרא פ"ב בשם ר"י, שו"ע סימן רנ"ג סעיף ד' כתב מרן המחבר, יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק , ועיין עוד בסימן שי"ח סעיף ט"ו, והטעם הוא, מכיון שלפעמים אחד היד סולדת בו והשני אין היד סולדת בו, וכשמערה אחד לחבירו מתבשלים זה עם זה, ועיין מגן אברהם סימן שי"ח סקמ"ד שכתב עיצה שלא לשפוך ישירות לתבשיל אלא לתוך כף ומהכף ישפוך אל הסיר, נמצא שלדעת הספרדים שפוסקים כמרן השו"ע, צריך למחות בידם, ואילו לאשכנזים שפוסקים כהרמ"א בסימן שי"ח סעיף ט"ו, יש להקל, והעיצה כמו שנתן במגן אברהם, אבל לא מעבר לזה. וכפי הנראה אם נהגו כן במרוקו, היה להם מנהג קדום כסברת האשכנזים לפני מרן השו"ע.
האם מותר לערות מים על גבי קוביות קרח במישרין בשבת?
מקור הדין - מסכת שבת דף נ"א בברייתא, טור ושו"ע או"ח סימן ש"כ סעיף ט'. השלג והברד אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו, וטעם, משום גזירה שמא יסחוט פירות העומדים למשקים, וזהו טעמו של הרמב"ם, ויש אומרים מטעם נולד , אומנם מרן המחבר לא חושש כאן מדין נולד, עיין משנה ברורה ס"ק ל"ג, ושער הציון ס"ק ל"ה, אבל נותן הוא לתוך כוס יין ומים והוא נימוח מאליו ואינו חושש, והטעם הוא, מכיון שלא עושה מעשה בידיים, אם כן מותר מצד הדין לערות מים על גבי קוביות קרח. אמנם יש אחרונים שכתבו שעדיף שיתן קודם כל את המים בכוס, ואחר כך יתן את הקרח על גבי המים, וכן ראוי לנהוג.
האם כיום מותר לרחוץ בים או בבריכה בשבת?
מקור הדין - מסכת ביצה דף ל"ו, ומסכת שבת דף מ'. שו"ע סימן של"ט סעיף ד', אין שטין על פני המים אפילו בבריכה שבחצר, דהיינו בידיו וברגליו, עיין משנה ברורה ס"ק ב', ועיין שער הציון סק"א – והטעם הוא מפני כשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דומה לנהר, ויש גזירה שמא יעשה חבית של שייטין, ואם יש לה שפה מותר, דכיון שאפילו אם נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם, הוה ליה ככלי ואין לגזור שמא יעשה חבית של שייטין, אם כן בבריכה שיש לה שפה מותר מעיקר הדין, אמנם צריך להזהר שלא יבוא לידי סחיטת שער וכדומה. ושלא יכשל חלילה באיסור טילטול.
מה ההגדרה המדויקת של "מכה בפטיש" האם הרב יוכל לתת דוגמאות מעשיות?
מקור הדין מסכת שבת דף ע"ג ע"א, "המכה בפטיש" וכתב רש"י וזה לשונו: גמר כל מלאכה, שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר המלאכה. וכן במסכת שבת דף ק"ב ע"ב: מסתת האבן משום מה חייב, רב אמר משום בונה, ושמואל אמר משום מכה בפטיש, והגדרת מכה בפטיש מבואר בדברי המאירי במסכת שבת דף ק"ד, ע"ב, בד"ה אעפ"י ותוכן דבריו, מלאכת מכה בפטיש לא נאמר אלא במלאכה שכבר נשלמה כולה, כגון, לקט יבולת מעל גבי הבגד, שגוף הבגד כבר נשלמה, רק בעת האריגה נדבק ונסבך עליו חוטי צמר, משום הכי בהסרת חוט הצמר מעל הבגד יש לחייבו משום מכה בפטיש, אבל בכותב אות אחרונה בספר שלא נשלם עדיין, לא שייך לחייבו על גמר הכתיבה משום מכה בפטיש, כיון שעוסק בגוף תיקון גמר הספר שהוא מלאכת כתיבה, אם כן אינה מתייחסת אל מלאכת מכה בפטיש רק למלאכת כותב, וכן כל כיוצא בזה שהוא עושה לצורך השלמת המלאכה, אינו מכה בפטיש, שאם לא תאמר כן, בכל המלאכות שתחילתן וסופן בא כאחד, כגון קצירה וכיוצא בה, היה ראוי להתחייב בה משום מכה בפטיש. זהו הגדרה החשובה בהסבר מלאכת מכה בפטיש, ובטור שו"ע אורח חיים סימן ש"ב סעיף ב' נפסק, הלוקט יבולות שעל גבי בגדים כגון אלו היבולות שבכלי צמר הנשארים בהם מן האריגה חייב משום מכה בפטיש, והוא שיקפיד עליהם, אבל אם הסירם דרך עסק פטור. ועיין שם במשנה ברורה סק"ט, ובביאור הלכה ובכף החיים ועוד אחרונים. עוד דוגמא במסכת שבת דף מ"ז ע"א, ובטור ושו"ע אורח חיים סימן שי"ג סעיף ו', בדין כלי של פרקים שנתפרק וצריך אומן להחזירו שחייב משום מכה בפטיש. בכל פעם שמפרקו ומחזירו. עוד דוגמא מסכת שבת דף מ"ח ע"א, טור ושו"ע אורח חיים סימן ש"מ סעיף ח', בדין להחזיר מוכין לבי סדיא בשבת שאסור משום מכה בפטיש, ויש חילוק, שבפעם הראשונה אסור, ופעם שניה מותר. עוד דוגמא ממסכת עירובין דף ק"ג ע"א, אם נפסק נימא של הכינור ומתקנו בשבת, חייב משום מכה בפטיש.
עוד דוגמא מסכת שבת דף ע"ה ע"ב, הצר צורה בכלי חייב משום מכה בפטיש, ועוד הרבה דוגמאות.
האם מותר לטלטל חיית מחמד בשבת (כגון תוכי)?
בשו"ת הלכות קטנות חלק א' סימן מ"ו נשאל אם מותר לטלטל בהמה חיה ועוף לתינוק לשחק בו בשבת, תשובה: מדברי התוספות במסכת שבת דף מ"ו ע"ב ד"ה פי רי, נראה דקרי ליה לשור כלים שכל שעושים בו איזה דבר מיוחד לכך מיקרי כלי, ומותר לטלטלו, ואילו במסכת שבת דף קכ"ח, נאמר, מדדין עגלים וסייחים משמע רק מדדין, ואילו להגביהן אסור משום שלא לצורך גופו ומקומו הוא אלא לצורך האיסור וכן דעת האור זרוע, לדעת הרא"ש אסור וכן דעת שו"ע של הגאון רבינו זלמן סימן ש"ח סעיף ג' שאפילו עוף שראוי לשחק בו תינוק הבוכה אסור לטלטלו, ועיין למרן החיד"א בספרו ברכי יוסף או"ח סימן ש'ח סק"ד בשם מהר"ם בן חביב שאסור לטלטל אפילו לצורך גופו ומקומו דבדבר שלא נחשב כלי לא מתירים, וכן נראה להלכה לאסור. ולכן, לענין להלכה ומעשה אסור לטלטל בהמה חיה ועוף, שהם בכלל מוקצה כדין עצים ואבנים ואפילו עוף שמגדלים ליופי כמו תוכי שדרכו לחקות קולות של בני אדם אסור לטלטלם בשבת, וכן אסור לטלטל אקווריום שיש בו דגי זהב לנוי ולשעשוע, ולכן צריך להזהיר את המון העם לבל יכשלו בעוון חילול שבת.
האם יש ענין להחמיר בפתיחת קופסאות שימורים בצורה של קלקול?
מקור הדין במסכת שבת דף קמ"ו ובטור ושו"ע הלכות שבת סימן שי"ד סעיף א', וסעיף ו', מותר להתיז ראש החבית בסוף, כיון שאינו מתכוון לעשות לה פתח, אבל אם עושה לה פתח אסור. ויש הרבה פרטי דינים בזה וכאן השאלה היתה בקופסאות שימורים דרך קלקולו בכהאי גוונא יש להתיר מכיון שאין כוונתו לעשות כלי, וכן בדרך כלל זורקים את קופסת השימורים, ולכן מעיקר הדין מותר, אומנם יש מחמירים שעושים נקב מהצד בכדי שלא יעשה על ידי הפתיחה כלי. ומי שיכול להחמיר תבוא עליו ברכת טוב, אך מעיקר הדין מותר.
גוי שעומד לטבוע בים בשבת האם מותר ליהודי להצילו?
גוי שעומד לטבוע בים בשבת האם מותר להצילו. הנה במסכת עבודה זרה דף כ"ו נאמר, כותית גויה אין מילדין אותה בשבת אפילו בדבר שאין בו חילול שבת, וכן נפסק בשו"ע אורח חיים סימן ש"ל סעיף ב', ועיין משנה ברורה סק"ח, שביום חול מילדין משום דרכי שלום, שלא יהיה שנאה בינינו לביניהם, וכמבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן קנ"ד, אבל בשבת יכולים לומר להם אנחנו מותר לנו לילד רק מי שישמור שבת. והמגן אברהם כתב שאם יש חשש איבה, מותר אם אין חילול שבת, והמשנה ברורה תמה על אותם שמחללין שבת באיסור דאורייתא לגויים. והנה כאן בגוי שהולך לטבוע בים, ורוצים להצילו נראה שחשש האיסור שיש בים הוא דרבנן, שהוא כרמלית, ואפילו אם יש חשש של סחיטה של שיער גם כן הוי דרבנן. והנה באגרות משה אורח חיים חלק ד' סימן ע"ט, וחלק ה' סימן כ"ה כתב, שמותר להצילו אפילו במלאכה דאורייתא, כיון שיש איבה ויכול לבוא לידי סכנת נפשות, ולא תתקבל טענתו שאין מחללין שבת אלא לשומרי תורה, ועיין בשו"ת מנחת יצחק חלק א' סימן נ"ג, וחלק ג' סימן כ' שכתב שמותר לעשות במלאכה דרבנן, וכתב עוד בחלק ג', שאם יוכל להשתמט ישתמט, אם כן הכל כפי הענין, ובפרט אם אלו מקומות שגרים בין הגויים ויש חשש של איבה ושנאה ואפשר להגיע לידי סכנת נפשות מותר, אומנם אם אפשר להתחמק בצורה קלה יעשה כן.
האם שמירת זמן רבנו תם הינה חובה בימינו למנהג הספרדים? ומה שורש המחלוקת?
האם צריכים לשמור זמן כסברת רבנו תם: יסוד הדין הוא במסכת שבת דף ל"ד כסברת רבי יהודה שם. וטור ושולחן ערוך ומרן המחבר באו"ח סימן רס"א סעיף ב' הביא את סברת רבנו תם, לענין להוסיף מחול על הקודש, ובלבד שיהיה בודאי יום, ושיעור זמן בין השמשות הוא שלשת רבעי מיל שהם מהלך אלף וחמש מאות אמות קודם הלילה, ועיין במשנה ברורה ס"ק כ"ג ובביאור הלכה שהאריכו במחלוקת רבינו תם, והגאונים, ובספר מנחת כהן בספרו מבוא השמש, הסביר את יסוד מחלוקת רבינו תם והגאונים שזה לא בכל מקום, ויש מקומות שהיום מתארך הרבה, אם כן בודאי אסור לעשות מלאכה במוצאי שבת, רק שיהיה לילה ודאי שיראו שלשה כוכבים קטנים.
ולענין הלכה למעשה, כיון שמרן המחבר פסק כאן כרבינו תם בודאי ראוי לנהוג להחמיר כסברתו לענין צאת השבת ולא לעשות מלאכה עד שיגיע זמן רבינו תם, ועיין ביאור הלכה ועוד פוסקים שכתבו שאפילו מלאכות דרבנן ראוי להחמיר, אבל לא סוברים את סברת רבינו תם להקל לענין ליל שבת, אלא בזה מחמירים כהגאונים, ובמוצאי שבת מחמירים כרבינו תם, והקב"ה יזכנו לשמור שבת כהלכתה.
כיצד מתיחסת ההלכה לעירוב במקום שהינו אי? האם המים יכולים לשמש לעירוב או יש צורך בהתקנת עירוב?
מקור הדין, במסכת שבת דף ו', ארבע רשויות לשבת, רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית. (פירוש, רך מל, לא לח, ולא יבש אלא בינוני, הכי נמי לא רשות היחיד, לפי שאין לו מחיצות ולא רשות הרבים, שאינו דומה לדגלי מדבר, דלאו להלוכא דרבים עבידא, רש"י), ומקום פטור. ודין זה פסקו הרמב"ם בהלכות שבת פרק י"ב, וטור ושולחן ערוך אורח חיים סימן שמ"ה, והנה כרמלית שהוא אינו בכלל רשות הרבים, וגם אינו רשות היחיד, שאין לו מחיצות כדין רשות היחיד, ומן התורה מותר להכניס ולהוציא ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, אבל חכמים אסרוהו כדי שלא נבוא להתיר על ידי זה מרשות היחיד לרשות הרבים, שאין הכל בקיאים בדיני מחיצות. והנה מרן השו"ע באו"ח סימן שמ"ה סעיף י"ד כתב, איזה הוא כרמלית, מקום שאינו הילוך לרבים, כגון ים ובקעה.
ועיין במשנה ברורה סקמ"ח שהסביר, שהוא הדין נהר, ואפילו שהמים לא מבטלים מחיצות, כמבואר בסעיף י"א, יש לומר שכל חריץ שאינו משופע כדי שיתלקט גובה עשרה טפחים מתוך ארבע אמות, לא הוי רשות היחיד, ובמאירי מוזכר הטעם, משום שהמחיצות רחוקות זו מזו מאוד, אינן מצטרפות לעשות מה שביניהן רשות היחיד, ולפי זה, אפילו אם אצל שפתו הוא עמוק גם כן אינו רשות היחיד מן התורה מטעם זה, ונהר אפילו ששני המחיצות אינן רחוקות זו מזו, כיון ששנים האחרים הן רחוקות זו מזו כמה פרסאות, אינן מצטרפות לעשות מה שביניהן רשות היחיד. ולפי זה, אפילו אם אצל שפתו הוא עמוק גם כן אינו רשות היחיד מן התורה מטעם זה, ואפילו ששני המחיצות אינן רחוקות זו מזו, כיון ששנים האחרים הם רחוקות זה מזה כמה פרסאות, אינם מצטרפות לאלו השנים, ועיין עוד שם באריכות, וכן בביאור הלכה.
ועיין עוד בשו"ע או"ח סימן שס"ג סעיף כ"ט, בדין מבוי שצדו אחד כלה לים וצדו אחד כלה לאשפה של יחיד אינו צריך כלום, שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות, ואין חוששים שמא יעלה הים שרטון, דהיינו שמא יתייבש. ועיין במשנה ברורה ס"ק קי"ח, ובביאור הלכה שכתב, שכל זה אם הנהר או הים אינו מקיף את כל העיר מכל הצדדים אז נחשבת למחיצה כנגדה להתיר הטלטול בעיר, דבמקומות הפרוצים יתוקן על ידי צורת פתח, אבל כשהיא מקפת העיר מכל הצדדין, אם כן נעשה היקף זה קודם שנתיישבה העיר, ודינו כקרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה שאסור לטלטל בו אפילו אם אחר כך נתיישבה אם כן בנידון דידן שהמקום נמצא על אי והמים מקיפים אותו המים לא נחשבים לשמש לעירוב, וצריכים בהתקנת עירוב ובדין זה ישנם הרבה פרטי דברים, ולכן יעשה כדין, ואם אדם נמצא במקום כזה ועשו עירוב, ואין לו ברירה אחרת יש להקל לצורך מצוה.
האם מותר להפעיל מכונת כביסה מספר דקות לפני שקיעת החמה בשבת?
מקור הדין מסכת שבת דף י"ז עמ' ב'. שנינו, בית שמאי אומרים אין שורים דיו וסממנים בערב שבת אלא כדי שיושרו מבעוד יום, ובית הלל מתירים, וישנם עוד דוגמאות בסוגיה.
ומחלוקתם האם אדם מצווה על שביתת כלים, שלדעת בית שמאי, האדם מצווה על שביתת כלים, ולדעת בית הלל אין אדם מצווה על שביתת כלים, וידוע שהלכה כבית הלל שלא מצווים על שביתת כלים, וכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות שבת הלכה א', ב' , מותר להתחיל מלאכה מערב שבת אף על פי שנגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעיצומו של יום, אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר לנו להנות ממה שנעשה בשבת מאליו, כיצד, פותחים מים לגינה מערב שבת היא מתמלאת והולכת כל יום השבת, וכן פסקו הטור ומרן השו"ע באורח החיים סימן רנב סעיף א' ולכאורה הוא הדין בנידון שלנו שמותר לתת בגדים למכונת הכביסה בערב שבת והם מתכבסים והולכים ביום השבת, כיון שהמלאכה נגמרת מאליה ע"י מכונת הכביסה שהיא אוטומטית. אמנם, יש ברייתא במסכת שבת, דף י"ח עמוד א' אבל אין נותנים חיטים לתוך הרחיים של מים, אלא כדי שיטחנו מערב שבת והסביר רבה שם בגמרא, שדין זה הוא אפילו לדעת בית הלל שאין להם איסור שביתת כלים בשבת, וטעם האיסור משום שהרחיים משמיעים קול בשבת ויש בזה זלזול לשבת. אומנם רב יוסף חולק וסובר שהברייתא שאוסרת זה רק לבית שמאי, שאדם מצווה על שביתת כלים, אבל לדעת בית הלל מותר. ולהלכה פסק מרן השו"ע באורח חיים סימן רנ"ב סעיף ה, שמותר לתת חיטים לתוך רחיים של מים סמוך לחשיכה ואין חוששים להשמעת קול שיאמרו שרחיים של פלוני טוחנות בשבת. וכתב הרמ"א בהגה, ויש אוסרים ברחיים וכן, בכל מקום שיש לחוש להשמעת קול, וכן נוהגים לכתחילה, אבל במקום הפסד יש להקל. ודעת הפרי מגדים באשל אברהם ס"ק כ"א שמעיקר הדין אנחנו סוברים כסברת רבנו תם, שהשמעת קול מותרת בשבת, אלא נכון לחוש לכתחילה. ולכן לעניין הלכה למעשה הספרדים שפוסקים כדעת מרן השו"ע, מותר להם להפעיל מכונת כביסה קודם השבת, ולא חוששים להשמעת קול, ולדעת האשכנזים פוסקים כהרמ"א שאסור, אלא אם כן במקום שיש צורך לזה, ולכן מעיקר הדין מותר לספרדים, אלא שיש פוסקים שכתבו שאם אפשר להימנע מזה עדיף יותר להכנס לשבת כשיש אווירה של שבת ולא של יום חול. והמחמיר בזה תבוא עליו ברכת טוב.
האם ניתן ללכת רגלית מהישוב גן יבנה לעיר אשדוד בשבת?
נאמר בתורה: "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" מכיוון שיש לאדם ארבע אמות בכל מקום. ובסימן שצ"ז מבואר ע"פ דברי הגמרא במסכת עירובין דף מ"א כל אדם יש לו אלפיים אמה לכל רוח חוץ מארבע אמותיו, או ממקום ששבת שם והוא תקנת חכמים, דמן התורה מותר להלך עד שנים עשר מילין כשיעור מחנה ישראל דהיינו בערך כשנים עשר קילומטרים.
ומבואר במסכת עירובין דף נ"ב, ונ"ה, וכן נפסק בשו"ע אורח חיים סימן שצ"ח סעיף ה, כל בית דירה שהוא יוצא מהעיר, אם היה בינו ובין העיר שבעים אמה ושני שלישים שהוא צלע בית סאתיים המרובעות או פחות מזה, הרי זה מצטרף לעיר ונחשב ממנה, וכשמודדים אלפיים אמה לכל רוח מודדים חוץ מבית דירה זה, וזהו בערך כשלושים ושש מטרים.
ובסעיף ו מבואר, היה בית קרוב לעיר בשבעים אמה, ובית שני קרוב לבית הראשון בשבעים אמה, וכן הרבה אפילו מהלך כמה ימים הרי הכל כעיר אחת ומותר להלך.
אם כן בנושא דידן מהעיר גן יבנה לאשדוד צריך לבדוק ולראות אם יש צירוף בתים כפי שהסברנו הרי זה מותר להלך, אומנם אם יש יותר ריוח משיעור זה אסור להלך אלא אם כן עשה עירוב תחומין מערב שבת, וכמבואר בשו"ע אורח חיים סימן ת"ח סעיף א שיש להניח מערב שבת שיעור שתי סעודות וישבות שם, ומשם יהיה מותר לו להלך עוד אלפיים אמה. ועיין עוד פרטי דינים שם.
מה החילוק בין עציץ נקוב ללא נקוב לענין הזזתו בשבת?
מקור הדין - מסכת שבת דף פ"א. ובשו"ע הלכות שבת סימן של"ו סעיף ז, אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב, אבל מעציץ נקוב יש גם כן חיוב.
ובסעיף ח כתב מרן המחבר, עציץ אפילו אינו נקוב, יש להזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתידות, או איפכא, בין שהוא של עץ או של חרס ועיין במסכת גיטין דף ז' עמ' ב' שדעת רש"י שעציץ של עץ צריך נקיבה להחשב כמחובר, ושל חרס לא צריך נקיבה אם הוא מחובר על גבי קרקע, והתוס' שם כתבו להיפך, ששל חרס צריך נקיבה לחייבו, ובשל עץ לא צריך נקב מכיון שהוא מתלחלח יותר מהחרס ויש אומרים שבשל עץ אפילו הוא נקוב, דינו כאינו נקוב, ובית יוסף הביא שיטות אלו.
אומנם השו"ע כאן סתם, וכן בשו"ע יורה דיעה סימן רצ"ו סעיף י"ב וי"ז. וכן בחושן המשפט סימן ר"ב סעיפ י. ומשמע שאין חילוק בין חרס לעץ, אלא שאם הוא נקוב חשוב כמחובר לקרקע, ואם אינו נקוב לא חשוב כמחובר לקרקע, ואיסורו הוא מדרבנן.
אם כן ההבדל הוא שאם הוא נקוב דינו כמחובר ואם תולשו עובר באיסור דאורייתא, ואם אינו נקוב הוי מדרבנן, אבל להלכה ולמעשה פוסקים כמרן השו"ע, שאפילו אם אינו נקוב יש להזהר מלטלו מעל גבי קרקע ולהניחו על גבי יתידות ואין הבדל בין אם הוא עץ או חרס.
