מהעיר אסווירא לקזבנלקה
[דברים שכתב רבינו, רבי דוד שליט"א, מעט מן המובא בספרו של אביו זצוק"ל]:
את גדולת מידת הענוה רואים אצל כ"ק אבא ז"ל, כאשר מעיינים בספרו שנות חיים אותו כתב בעצמו בשפה הערבית, קורות חיי אבותיו הקדושים, וחלק מעט מזעיר מדבריו הקדושים הועתקו בספר זה.
רבי משה אהרן עקר את מקום מגוריו מהעיר אסווירא לקזבלנקה. הוא נותן סיבה ונימוק, בשל מה עזב את עיר מולדתו ואת ביתו שם הסתגר משך שנים רבות:
העיר אסווירא החלה להתרוקן מיהודים רבים אשר היגרו לארץ הקודש. אבל רבי משה אהרן חפץ להמשיך לקדש את שם אבותיו הקדושים, ולחזק את האמונה בהם. משום כך עבר לגור במקום בו ישנם יותר יהודים.
ועוד. רבי משה אהרן רצה להעניק חינוך של תורה לבניו, בבחינת אמרם ז"ל "והוי גולה למקום תורה", לגור במקום תורה, כדברי רבי יוסי בן קיסמא "איני גר אלא במקום תורה". שכן, כל הסיבה שבשלה ירד לאחר פטירת אביו רבי חיים זיע"א לאסווירא, זאת כדי שלא יישאר מקום קדוש ריק, מבלי שאף אחד יפקוד אותו. בזאת הוא קיים מצות כיבוד אב ואם לאחר פטירתם.

ולא נחשוב כי הוא היה להוט להתגורר במקום בו יכול היה להיות עשיר גדול. שהרי בקזבלנקה, לאחר פטירת אביו הצדיק רבי חיים הקטן זיע"א, חיו יותר ממאה אלף יהודים. הרי שהוא העדיף לגור דווקא במקום בו היו פחות יהודים, ועוד עניים. משמע שהוא אכן הסתפק במועט, ורצה רק לקדש את שמו של השי"ת ברבים במקום קדוש זה, ומשום כן חפץ לגור שם.

 

ועוד בזאת כותב רבי משה אהרן זיע"א שהוא מכיר טובה לכל מי שעשה לו טובה. הוא היה מפרסם אותו, ולפעמים היה גם מודיע את מקום וכתובת האיש התומך בו, מרוב תמימותו, כדי לפרסם עושי מצוה. וכבר העיד על עצמו, כי נשאר בתוך ביתו ממש עשרים שנה מבלי לצאת מפתח ביתו, מאז פטירת אביו, כדי שכל מי שיהיה זקוק לברכה ימצא אותו והוא יוכל לעודד אותו.
ואכן, הוא לא עזב את מקום אבותיו הקדושים, רק לאחר שחלם חלום, בו נגלה אליו אביו הקדוש שאמר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, ללמד את בניך תורה במקום אחר". ואמנם, ברשות אביו הקדוש עזב את עיר מולדתו ועקר לעיר קזבלנקה. אבל גם שם המשיך בהתבודדותו בתוך ביתו.
ועל כולנה, ממשיך רבי משה אהרן וכותב בספרו, עם כל זאת, לפני שעקר מאסווירא לקזבלנקה, לא נסע לשם רק לאחר שראה כי גם מן השמים רצו שיעבור לגור שם. הוא עשה כמה נסיונות כדי לראות, האם אינו עושה כל דבר רע במה שעוזב את מקום אבותיו הקדושים, כי כל כוונתו היתה לשם שמים.
וכדי שהעולם לא ידונו אותו לכף חובה, והוא יהיה בבחינת "והייתם נקיים מה' ומישראל", פרסם בגלוי בעיר קזבלנקה את סיבת בואו לגור שם, כל זאת כדי שלא ייגרם ח"ו חילול ה', כי יחשבו שבעבור כסף בא לגור עמם. שהרי, מכל ערי מרוקו היו באים אליו לעיר אסווירא, ושמו היה מפורסם, והוא לא היה זקוק ח"ו לכסף כדי להיות עשיר, אלא רק לקיום פרנסת בני ביתו כדי להתפרנס דבר יום ביומו, מבלי לדרוש יותר.
 
בזכות אבותיו הקדושים
 
רבי משה אהרן זיע"א היה רגיל לערוך ברוב עם בהדרת מלך את ההילולות של התנאים רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, וגם הילולות של אבותיו הקדושים רבי חיים פינטו הגדול ורבי חיים פינטו הקטן זיע"א.
והיה מאמין כה גדול בזכות אבותיו הקדושים, עד שכל מי שהיה נכנס במחיצתו היה מברכו בזכות אבותיו הקדושים ולא היה מחזיק טובה לעצמו, בענוה גדולה ובהתבטלות בפני כל אחד ואחד.
 
הכל מאת השי"ת
 
רבי משה אהרן זיע"א מעולם לא ראה שום דבר שיש בו מקרה ח"ו ותו לא. שכן, אפילו דברים של חולין ראה בהם השגחה פרטית. ואם אמרו חז"ל כי שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, דהיינו, שיש לעיין בדבריהם כי הם מלאים בחכמה ובינה, הרי ק"ו, שמדברים שמתרחשים בכל יום אסור להתעלם מהם כלל, שהרי אולי יש בהם רמז מן השמים.
ואם אדם יעשה חשבון הנפש, יכול הוא ממש לירד לעומקם של סודות ה', שאותם השי"ת מגלה רק לחסידיו שלא על פי דרך הטבע. וכדי שרק הם לבדם יבינו אותם, מגלה אותם השי"ת בדרך רמז, שאין שכלם של אנשים פשוטים יכול להבינם.
ולא עוד, אלא כדי שהשטן לא יקטרג על מעשי ה', הקב"ה מגלה אותם בדרכים של חולין, כדי שרק חסידיו יוכלו להבין אותם.
 
במעלת מצות הצדקה
 
ידוע הדבר ומפורסם הענין של מצות הצדקה. רבי משה אהרן האמין באמת כי כח הצדקה גדול, כמ"ש: "וצדקה תציל ממות". משום כן היה ממש מתחנן בספרו לאנשים וכותב, כי יקיימו מצות צדקה. ואף כותב, כי כל מי שאבד לו משהו, שיש לו איזו בקשה שיתן צדקה, ואז הוא יראה ניסים ונפלאות.
באשר, כל מה שקורה לאדם, שלא יחשוב שהוא לרעתו. שכן, אפילו אם אבד ממנו ארנקו, הרי שיש בזה סימן ורמז כי על האדם לתקן משהו. ואם כן, כל מה שהשי"ת עושה לאדם הוא לטובתו. לכן הדבר הראשון צריך להיות חשבון הנפש, ומיד לאחר מכן לתת צדקה, כדי שהגזירה תתבטל, והדבר בטוח כי מיד יתוקן הענין ויסתדר כל הצער שהיה לו.
 
גדולת אבותיו הצדיקים הקדושים
 
על אבותיו הקדושים מספר רבי משה אהרן בספרו ניסים ונפלאות רבו מספור. רבים מהסיפורים כבר הובאו בספר זה כל אחד במקומו. כאן, מן הראוי לציין כמה פרטים קטנים (גדולים באיכות) אותם כותב רבי משה אהרן, מהם נלמד עד כמה היו הצדיקים גדולים בחייהם וגם לאחר מותם.
על סבו הצדיק רבי יהודה הדאן זיע"א כותב רבי משה אהרן זיע"א, כי חוץ ממה שהיה צדיק ורודף צדקה וחסד (כמו שכבר הובא כמה פעמים בספר), הרי שהוא היה גם בעל נבואה.
רבי משה אהרן סיפר על סבו הצדיק המקובל רבי חיים הגדול, כי פעם בא אדם להכות אותו, ותיכף ומיד נתייבשה ידו באותו רגע [א.ה. הסיפור במלואו הובא בפרק על רבי חיים הגדול].
עוד סיפר על רבי חיים הגדול. פעם שלח צדיק אחד ספר לרבי חיים הגדול על ידי שליח. רבי חיים הגדול ראה את הדבר בנבואתו, ותיכף הגיע בעצמו לבית אותו שליח, ואמר לו: הבה לי את הספר ששלח אלי צדיק פלוני מעיר פלונית...
עוד מספר רבי משה אהרן על סבו רבי חיים הגדול. פעם היתה לרבי חיים הגדול הקפדה על צדיק פלוני, ואותו צדיק נפטר באותו יום לבית עולמו. או אז ציוה רבי חיים הגדול כי לאחר מאה ועשרים שלו, לאחר הסתלקותו מהעולם, לקבור אותו ליד אותו צדיק, כדי שח"ו לא תהיה הקפדה בעולם האמת על אותו צדיק, וכך יוכלו להתפייס לאחר מותם...
 

"אשרי יושבי ביתך"
רבי משה אהרן זצ"ל, כידוע, גזר על עצמו תקופת הסגר של ארבעים שנה, במצוות אביו רבי חיים זצ"ל. באותה תקופה בה ישב בהסגר השתוללה במוגאדור מחלת שחפת ורבים חללים הפילה. אז עדיין לא נמצאה כל תרופה למחלה זו, ופרנסי היהודים חששו, כי השהייה הממושכת בבית בדד עלולה להזיק לבריאותו של הרב.
בשל כך, חפצו הפרנסים כי הרב ייצא מביתו ולו לשעות מספר כל יום כדי לשאוף אויר צח. אבל ידעו, כי דעת הרב נחושה וכי הוא לא ייצא מביתו, אלא רק בתום תקופת ההסגר וההתבודדות שגזר על עצמו.
אשר על כן, החליטו הפרנסים לפעול בדרך אחרת. הם יבקשו מבית הדין במוגאדור לחייב את הרב לצאת מהבית מדי יום, מחמת פיקוח נפש. באותה תקופה היה אב בית הדין הגאון רבי אהרן חסין זצ"ל, והוא זה שקיבל על עצמו להיות שליח בית דין לבוא לרב ולהודיע לו, כי על פי פסק החכמים עליו לצאת מביתו, וכי אין להמרות את פי הרבנים.

רבי אהרן חסין אכן הגיע לביתו של רבי משה אהרן פינטו כמה וכמה פעמים. הם שוחחו ביניהם על ענינים שונים. אבל... בכל פעם שהגיע פשוט נשכח ממנו לשם איזו מטרה עיקרית הוא הגיע. תמיד שכח לדבר על הענין שעל הרב לצאת מביתו מדי יום.
כאשר נשאל פעם רבי אהרן על מה שוחח עם הרב? השיב: "ראו זה פלא, בכל פעם בה אני מגיע לבית הרב, אנו משוחחים על ענינים רבים, ודווקא על הענין העיקרי אני שוכח לדבר עמו. בכל פעם לפני צאתי לעבר ביתו אני משנן לעצמי כי עלי לדבר עמו על פסק בית הדין וכל פעם הענין שוב נשכח ממני".
לאחר שרבי אהרן ראה כזאת, הבין כי מן השמים מעכבים את ביצוע פסק הדין, וכי עליו למשוך את ידיו מכל הנושא. הוא הבין כי לא מדובר כאן באדם פשוט, אלא בצדיק וקדוש שהוא מוגן על ידי אבותיו, וכי אין להם להתערב כלל בנושא. בכל זאת, פעם שאלו רבי אהרן חסין מהי סיבת הסתגרותו? אבל... כל תשובה הוא לא קיבל [מפי השמועה].

צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם...
 
כאשר נסתלק הצדיק רבי חיים פינטו זיע"א (הקטן) לבית עולמו, נשאר בנו רבי משה אהרן זיע"א ללא משען ומשענה. לחם לא אכל ומים לא שתה, שכן כאמור היה עני מרוד, מבלי פרוטה לפורטה.
גם בהגיעו כבר לפרקו, פרק האיש מקדש לא יכול היה למצוא את שידוכו מאותה סיבה, כי לא היה לו כלל כסף במה להתחיל את חייו. אי לזאת, העניקו לו שני רבני העיר מוגאדור (סווירא), הרב הגאון הצדיק רבי חיים דוד סרירו, והרב רבי חיים דוד בן שושן, מכתב תמיכה תחת הכותרת "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר", וכך הם כותבים במכתבם:
"שפעת שלומים וברכות ממרומים כחול ימים יחולו על ראשי עם קודש נדיבי עמים, עם אלוקי אברהם, די בכל אתר ואתר, יחיו דגן ויפריחו כגפן, אמן.
אחר עתירת החיים והשלום מלפני א-ל עולם תכון תפילתנו ברצון, למען יאריכו ימים ושנות עולמים, אכי"ר.

אותיותינו אלה יגעו ידברו אודות ובשביל מוכ"ד פרח נעמן נטע נאמן, בר אבהן חכם לבב, הבחו"ן תב"ו כה"ר משה הי"ו, בן לאו"ץ החכם הותיק תם וישר כה"ר חיים אשר נקרא ע"ש מ"ז זלל"ה לחכם פינטו ז"ל, בן לאו"ץ, החכם השלם והכולל זקן ונשוא פנים, מזכה את הרבים, חזרן במצוות, כמהר"ר יהודה הדאן, בן לאו"ץ רבין חסידא הרה"ג מו"מ שמו נודע בשערים מלומד בניסים המקובל האלהי ר"מ ור"מ כמהר"ר חיים זלה"ה, בן לאו"ץ החכם השלם והכולל עצור רבין חסידא כמהר"ר שלמה פינטו זלה"ה.
אשר מוכ"ד היה סומך על שולחן אביו שולחן מלכים, ובעודו בחיים חיותו לא חסר כל טוב, כי כל העם מקצה היו מרימים לו נדבות ונדרים לכבוד אבותיו הקדושים זלה"ה. ומיום שעלה למרום נשאר נבוך, בלי עזר ומשען.
לכן יעצוהו כליותיו לדלג מהר לגבעה לדפוק על נדיבי עמים עם אברהם, אולי יחונן ה' צב-אות להטיב מצבו כי הגיע לפרק הכונס ואין לאל ידיו. ולא נעלם ממעכ"ת ערך דמצוה הזאת, ובפרט עם בר אבהן לקדושים אשר בארץ המה זיע"א.
לכן חנותנו במדבר להעניקו מפרי צדקתכם. וזכות אבותיו תגן בעדכם ובעדנו כל קהל ישראל, כ"ד רצ"ק בעי"ת מוגאדור ואגפיה.
החותמים בברכה כ"ד לחודש אבר"ה [מנחם אב] שנת אז תקר"א [תש"א] וה' יענה לפ"ק, בסדר בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך.
ע"ה חיים דוד סרירו הי"ו
ע"ה חיים דוד בן שושן הי"ו
ואולם, על אף שכתבו את המכתב הזה, רבי משה אהרן לא השתמש כלל במכתב, אלא הלך לגור בבית אבותיו הקדושים, שכן סמך על זכות אבותיו הקדושים, בבחינת מה שנאמר "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". עד שלאחר זמן הגיעה הרווחה לביתו, כמו שיסופר בסיפור הבא.
 
מטבע העושר ומלח של ברכה
 
לאחר נישואיו של רבי משה אהרן זיע"א, העניות משלה בכיפה בביתו. אנשים כמעט ולא הכירוהו, כך שלא נתנו לו כלל מעות, ולא היה לו ממה להתקיים.
העניות נמשכה כשנתיים ימים, עד כדי כך, שהרבנית מזל רצתה פעמים רבות לברוח מהבית, מרוב העוני שהיה שם, שכן כידוע היא היתה בת עשירים ורגילה לחיי עושר. אבל רבי משה אהרן היה משדלה בדברים ואומר לה: אבא שלך היה אמנם עשיר גדול, אבל הוא נפטר, ואח"כ כל הכסף שלו נפטר יחד עמו, עד שאמא שלך תלויה עתה בחסדי המשפחה.
גם כשהרבנית מזל היתה בהריון, והיא הריחה אוכל (דבר שמביא לידי סכנה אם המעוברת לא תקבל מיד את מבוקשה), לא היה לו מה לתת לה. אז היה רבי משה אהרן אומר לה להכנס לשכנות, שם יתנו לה אוכל. עד כדי כך גבר העוני בביתו של רבי משה אהרן.
ואולם, כעבור תקופה בא המפנה הגדול לבית. פעם נכנסה הרבנית מזל לחדר צדדי, שם מצאה לפתע מטבע. היא חשבה כי המטבע שייך לבעלה והוא נפל לו. אבל היא המשיכה לחשוב מנין בא מטבע זה? ואי אפשר שהוא שייך לבעלי. הרי אפילו בעת ההריון לא היה לו אוכל לתת לי, ורק השכנות נתנו לי? ואולם, מאז אותו יום מצאה בכל יום מטבע באותו חדר. במטבע זה היתה קונה אוכל, מסדרת מעט את הבית, והרווחה החלה להכנס הביתה.
באחד הימים פנה אליה בעלה, רבי משה אהרן ושאל אותה מתוך סקרנות: מאין בא לך כסף? הרי אני לא נותן לך כסף? מהיכן יש לך כסף לקנות אוכל? אז ענתה לו: מה פתאום! אתה באמת לא נותן לי אוכל, אבל חשבתי כי אתה משאיר כל יום מטבע בחדר פלוני במקום פלוני, משם אני לוקחת את המטבע ובו אני קונה אוכל.
בתחילה, כששמע רבי משה אהרן את הדברים, לא האמין לאשתו, ואמר לה: אני מקוה כי אינך משקרת. ושוב שאל אותה מהיכן הכסף? אז ענתה לו: איני יכולה לומר לך מהיכן הכסף, כי גם אני לא יודעת, אבל בחדר פלוני יש כסף בכל יום.
אז החליטו הרב והרבנית לסגור את הדלת על מנעול ובריח, ולראות כיצד יפול דבר. למחרת בבוקר פתחו את הדלת, ו... שוב היה מטבע בתוך החדר. פחד גדול נכנס ללבו של רבי משה אהרן באומרו: אבל אני לא שמתי כאן כסף... אז הבינו כי זהו נס משמים.
ברם. מיום שנתגלה הסוד פסקה הברכה. למחרת בבוקר כבר לא היתה מטבע בחדר. לא ידוע כיצד הגיע המטבע לחדר, וכיצד הוא הלך... אבל הנס פסק. ואולם, מאז אותו זמן הדברים החלו להסתדר, הברכה היתה מצויה והפרנסה החלה לבוא לביתו של רבי משה אהרן.
ועל אותה תקופה בה היתה מטבע זו בבית, מספרת הרבנית מרת מזל תחי'. לא היה לה כלל מלח בבית עד אז, אבל בתקופה של המטבע הפלאי לא פסק המלח שהיה בכוס קטנה בבית... במשך ששה חדשים לא פסק המלח עד חג הפסח. אבל, בהגיע חג הפסח אמר רבי משה אהרן: מלח זה הוא מעשה ניסים, אבל בפסח אי אפשר להשתמש במלח זה או לשמור אותו משום שאולי יש בו חמץ. משום כן זרקו את המלח מהבית. אבל הפרנסה היתה מצויה, כי מאותה עת נודע בשערים שמו של רבי משה אהרן, ואנשים רבים למאות ולאלפים הגיעו לשחר לפתחו של הצדיק ולהתברך ממנו.

כחום היום...
 
יום הסתלקותו של הצדיק רבי משה אהרן זצ"ל היה בליל יום חמישי, וביום חמישי הוא נקבר. למחרת, ביום שישי בבוקר, טרם זריחת החמה, הגיעו כמה אנשים אל חלקת הקבר הטרי כדי לומר שם פרקי תהילים, ולהתפלל לרפואות וישועות, בזכות הצדיק הטמון כאן.
כמה מהאנשים השתטחו על החול של הקבר, ואז, לפתע הם קיבלו כוויות מהחום של החול... החול כידוע בשעת לפנות בוקר קר, ואילו כאן, החול היה חם ורותח ממש, עד שמי שנגע בחול זה נכווה מרוב חמימות של החול, שעל גופו הטהור של הצדיק.