דף הבית >> תולדות רבני משפחת פינטו >> תולדות הצדיק הקדוש המקובל והמלומד בניסים רבי חיים פינטו "הקטן" (השני) זיע"א

תולדות הצדיק הקדוש המקובל והמלומד בניסים רבי חיים פינטו "הקטן" (השני) זיע"א

שרבי חיים זיע"א היה רק בן שתים עשרה שנה, והוא יתום מאביו ומאמו, פקדה רעידת אדמה קשה את העיר אגאדיר. הנמל שהיה מקור פרנסה עיקרי לתושבים, נהרס. תחתיו פרח נמל חדש בעיר מוגאדור, ובעקבות זאת קבעו בני משפחת פינטו את מושבם במוגאדור.
משפחת פינטו היתה חלק ממספר רב של משפחות יהודיות, שהוכרחו ליטול את מקל הנדודים ולעקור לעיר מוגאדור, שם התפרנסו בריוח ובכבוד.
לזרם המהגרים היהודים סייע רבות הגביר היהודי ר' גדליה יעקב, הוא הפנה את רבי חיים פינטו זיע"א (שהיה אז צעיר לימים) אל קרוב משפחה שלו, ר' מאיר פינטו, ששימש כסגן הקונסול הצרפתי שבמוגאדור.
רבי מאיר פינטו קיבל בסבר פנים יפות את רבי חיים זיע"א, שאר בשרו הצעיר, והכניס אותו לישיבתו של הגאון האדיר רבי יעקב ביבאס זצ"ל, שהיה אב בית הדין של מוגאדור, כדי שילמד שם תורה ויעשה חייל בלימודיו.
תולדות הצדיק הקדוש המקובל והמלומד בניסים
רבי חיים פינטו "הקטן" (השני) זיע"א

נודע שמו בשערים
שושלת עניפה של תלמידי חכמים וגדולי תורה, ניבטו וצמחו בין כתליה של משפחת פינטו המפוארת, שהעמידה לישראל ענקי רוח ופועלי ישועות. דור אחר דור, בן אחר בן, עד שנתקיים בהם הכתוב: "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם". וכדרשת רבותינו זכרונם לברכה: "כיון שהוא תלמיד חכם ובנו ובן בנו, שוב אין התורה פוסקת מהם לעולם".

הגאון הצדיק רבי חיים פינטו זיע"א, נכדו של רבינו חיים פינטו הגדול זיע"א (כדי להבדיל בין רבי חיים – הסבא, לרבי חיים – הנכד, כינו אנשי דורו את רבי חיים השני, הנכד, בתואר "רבי חיים פינטו הקטן"), היה אפוא, חוליה אחת מן השושלת המפוארת הזו. כאיש אשר נודע שמו בשערים  המצויינים בתורה וביראת ה' טהורה, וכמי שזכה להעפיל למדרגות רמות ונשגבות , בנגלה ובנסתר, עד שזכה גם ללמוד בחברותא יחד עם אליהו הנביא זכור לטוב.
המעשה הבא יעיד על כך:
היכן החברותא?

היה זה בשעת בוקר מוקדמת. מרבית תושבי העיר עדיין נמו את שנתם, מספר מצומצם של מתפללים עשו את דרכם לעבר בית הכנסת, כשהם עטורים בטלית ותפילין.
ר' יונה אבן חיים זצ"ל, שהיה אחד מהמשכימים קום, גילה בעמדו על מפתן דלת בית הכנסת, כי הוא לא הראשון שהגיע לשם. מבעד לקיר, שמע ר' יונה שני קולות שלומדים תורה בתוך בית הכנסת.
קולו הערב של אחד הלומדים, היה מוכר לר' יונה:
הלא זה קולו של רבי חיים פינטו הקטן זיע"א.
ר' יונה השתהה מעט מחוץ לבית הכנסת, כדי שלא לגרום ביטול תורה ולא להפריע ללומדים מסדר לימודם.
רק כאשר פסק קול הלימוד, נכנס ר' יונה לבית הכנסת ואז הוא הופתע מאד: בתוככי בית הכנסת הוא הבחין ברבי חיים זיע"א, כשהוא לבדו ואין איש נוסף עמו.
מכיון שר' יונה שמע בבירור שני קולות של לומדים, הוא ניגש לרבי חיים זיע"א ושאל אותו:
"היכן הוא החברותא שעמו למדת מקודם"?
"האם ראית אותו"? השיב לו רבי חיים זיע"א בשאלה.
"כן!" - השיב ר' יונה.
"אשריך שזכית לראות את פני אליהו הנביא זכור לטוב" – השיב לו רבי חיים זיע"א, במאור פנים – "אליהו הנביא, הוא זה שלמד איתי בבית הכנסת".
בתוך כדי דיבור, השביע רבי חיים זיע"א את ר' יונה שלא יגלה לאיש את אשר ראו עיניו, כל עוד הוא בחיים. ר' יונה שמר את הסוד בליבו, ורק לאחר הסתלקותו של רבי חיים זיע"א, גילה רבי יונה אבן חיים, את הסוד.

קודש לתורה

הצדיק המקובל רבי חיים פינטו הקטן זיע"א, בנו המפורסם של הצדיק רבי הדאן זיע"א, נולד בשנת תרכ"ה, במוגאדור. כבר בצעירותו הקדיש את עצמו לתורה ולעבודת ה', משאת נפשו וחמדת לבבו, והתגלה כגאון אדיר - בקי בראשונים ובאחרונים. בור סוד שאינו מאבד טיפה.
רבי חיים זיע"א עמל והתמיד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. לדלות מתורתם של ראשונים וללבן את תורתן של האחרונים. להבין ולברר את ההלכה עד תומה.
רבי חיים זיע"א השליך אחרי גוו, את כל הבלי העולם הזה וישב באהלה של תורה. בשקידה גדולה הוא התמיד ולמד ש"ס ופוסקים, והיה בקי בכל חדרי התורה. זאת כאשר מידי יום ביומו הקדיש הצדיק מזמנו היקר, פרק זמן נכבד, למעשי צדקה וחסד וגמילות חסדים טובים, כפי שעוד יסופר בעזרת ה' להלן.

"אתה עוד צעיר"

עדות מעניינת נשתמרה בפיו של ר' ישועה, משמשו של רבי חיים פינטו זיע"א, אודות סדר יומו של הצדיק. וכה הם דבריו:
"בבוקר מוקדם הלכתי לביתו, ואז כבר מצאתיו בבית הכנסת שבקומת העליה שבביתו כשהוא מתפלל. לאחר התפילה ירד רבי חיים זיע"א אל אשתו, ושאל אותה מה היא צריכה לבשל היום. לאחר שהשיבה לו, נתן לה כסף לקניות, ומיד יצא ועבר מבית לבית כדי לגבות כספי צדקה לעניי העיר".
"ורגליו היו ממש מוליכות אותו דווקא לבתים של חולים, עניים, לבתים של נזקקים, ולכולם ערך לבדו את הקניות ונתן להם מצרכים. בכל מקום הגישו לו לאכול, אולם הוא טעם מעט, ואמר לי: אתה תאכל בכל מקום".
"שאלתי אותו: רבי! כמה אני מסוגל לאכול? והוא השיב לי: אתה עוד צעיר, אתה יכול לאכול. ואם הם נותנים אסור לבזות אותם וצריך לאכול בכל מקום".
כך הלך הצדיק וצעד במשך שעות רבות, מקצה העיר ועד קצה העיר, כדי לעשות חסד בגופו ובממונו עם אנשים. כך היה בשנות צעירותו, וכך נהג עד ימי זקנה ושיבה.
בלילות, כך סיפר ר' ישועה, היה הצדיק עוסק בתיקונים ובלימוד התורה הקדושה. "מי יעמוד בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב".
מעשיו הכבירים של רבי חיים זיע"א למען העניים והנזקקים, הפכו אותו לאישיות מקובלת מאד אצל כל אחיו היהודים, שנוכחו לדעת כי כל מעשיו הם לשם שמים בלבד. מי שחיפש את הצדיק, ידע שמקומו בין האנשים העניים ודלת העם. שם הרבה לשבת ולשוחח איתם, לדבר על לבם ולעודד את רוחם, לבל יפלו במעמקי הייאוש ויעבדו את בוראם בשמחה ובטוב לבב.

בסוד שיח

פרק מיוחד במסכת חייו רבת הפעלים של רבי חיים זיע"א, ראוי לייחד ללא ספק לעבודת התפילה.
כל פרט ופרט מעבודת התפילה ראוי להתבוננות ולעיון מעמיק, כאשר כל תפילותיו וברכותיו נאמרו בכוונה עצומה ממש כמי שמונה מרגליות, בהתרוממות הנפש והתרוממות הרוח. בבחינת: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
ולא בכדי זכה רבי חיים זיע"א, שתפילתו הזכה הבקיעה שחקים ועשתה פירות, וברכותיו התגשמו אחת לאחת. מעשי המופת הרבים, השגורים בפיהם של בעלי הנס, ואחרים, יעידו על כך.
לקיים מה שנאמר: "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים".
בכל תפילותיו ותחינותיו, על הכלל או על הפרט, היה מתחנן ומבקש רחמים בזכותו של התנא הא-לקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א.
אני "העבד הקטן של רבי שמעון בר יוחאי", כך היה מתבטא תדיר רבי חיים פינטו זיע"א. היה זה משפט שגור בפיו, שרבים מתלמידיו וממקורביו זכו לשמוע מפיו, הן בזמן הלימוד בסודות הזוהר הקדוש והן בזמן התפילות והתחינות שהעתיר והתחנן לפני בוראו.

שרוי בתענית

מנהגו של רבי חיים זיע"א היה, להתענות מערב שבת לערב שבת. את התענית הוא היה מתחיל במוצאי שבת קודש, כשהוא שרוי בצום עד ערב שבת הבאה. לחם לא אכל ומים לא שתה.
בכל ערב שבת, היתה אשתו הרבנית ע"ה, מכינה לו לסעודת ליל שבת קודש, מרק חם עם קציצות בשר, כדי להחיות את נפשו ולחזק את גופו החלוש לעבודת השם יתברך.
המרק אסור באכילה!

בענין זה, יש לציין את העובדה המפליאה הבאה, שאותה סיפר הרב משה בנישתי מנהל בית הספר שבעיר ניס – צרפת, למו"ר שליט"א, בשם אמו הגב' חנינא תחי'.
באחד הימים, יצאה הרבנית אל הקצב כדי לקנות בשר, כמנהגה להכין לו את סעודת ליל שבת קודש. באותו יום הקצב חרג מהרגלו, ונתן לה בשר "כשר" במקום בשר "חלק" (גלאט ), כפי שהיתה רגילה ומקפידה לקנות בכל שבוע.
הרבנית שלא ידעה על כך, הביאה את הבשר לביתה, והכינה לרב מרק עם בשר כהרגלה לכבוד שבת קודש, להחיות את נפש הצדיק שהיה שרוי בתענית במשך כל השבוע. והנה, כשהגישה הרבנית את צלחת המרק על השולחן, ביקש רבי חיים זיע"א להתחיל לסעוד את לבו, ואז, לפתע קרא לרבנית ואמר לה:
"קחי מכאן את המרק! הוא אסור באכילה, מכיון שיש בו תולעים..."
הרבנית הסתכלה על המרק שהיה זך ונקי, התבוננה היטב בצלחת ולא הבחינה בתולעים. בתום לבה חשבה, שהרב לא חפץ לאכול את המרק, והוא מתכוון בהלצה למה שאמר.
הרבנית ניגשה למטבח, והגישה לבעלה את המנה השניה - קציצות בשר.
והנה הרב שוב מסב את תשומת לבה, לתולעים שרוחשות בצלחת:
"האם את רוצה להאכיל אותי דבר איסור? הן כתוב בתורה, כי מי שאוכל תולעת עובר בחמשה לאווין, והנה את מביאה לי לשולחן קציצות בשר שתולעים חיות יוצאות ממנו".
נטל רבי חיים זיע"א את כל הסיר עם המרק והבשר, והשליך את הכל לאשפה, ובסעודה זו - לאחר שבוע של תענית - אכל רק לחם בלבד, מבלי לטעום ממנת הבשר.
עם צאת השבת מיהרה הרבנית אל הקצב, ושאלה אותו אודות הבשר שקנתה אצלו; מה מקורו, ומי היה השוחט?
הקצב השיב לה, כי השוחט הוא אדם ירא שמים, אלא שהבשר שקנתה השבוע, לא היה "חלק" - גלאט, כפי שהיא רוכשת בכל שבוע, אלא בשר "כשר" רגיל, כיון שבבשר הזה היה ספק "סירכא" בריאות - דבר שמונע מן הבשר להיות חלק - גלאט.
מיד הבינה הרבנית הצדקת, כיצד השם יתברך מנע מבעלה הקדוש לאכול בשר שנפלה בו שאלת כשרות. ומכאן הלכה למעשה, כי הספרדים צריכים לאכול רק בשר "חלק" כשיטת מרן רבי יוסף קארו זיע"א. ואף גם לומדים מכך, שאדם ששומר את עצמו מדברים אסורים, הקדוש ברוך הוא שומר עליו שלא יכשל בהם, וכפי שנאמר: "ורגלי חסידיו ישמור".

לשרת בקודש

הגבאים ששימשו בקודש אצל הצדיק רבי חיים פינטו זיע"א, לא היו קבועים בתפקידם, זאת מכיון שיהודים רבים רצו לשמש את הצדיק, ולכן חלופת השמשים היתה בתדירות גבוהה. משמר יוצא ומשמר נכנס. שתי סיבות מרכזיות היו לכך:
הסיבה הראשונה היא, שהצדיק סירב להשתמש זמן רב ביהודי, מבלי לשלם לו תגמול כספי או כל תגמול אחר (אף אם עשיר היה משמש אותו, רבי חיים פינטו זיע"א דאג לתת לו איזו שהיא טובת הנאה).
הסיבה השניה נבעה מכך, שהצדיק רבי חיים זיע"א חשש, שלאחר שהוא יתרגל לאותו יהודי שמסייע לו בעבודת הקודש, אולי ח"ו הוא יפגע בכבודו מתוך הרגל, ולכן העדיף הצדיק לקיים תחלופה מתמדת של גבאים ומשמשים.
כמובן שיהודים רבים ביקשו לזכות ולשמש את הצדיק, לחזות במעשיו הכבירים וליהנות מצילו ומזכויותיו הכבירות, עד שימים וחודשים הם היו ממתינים לתורם.
מקובל בידינו, שכל מי ששימש את הצדיק, זכה והתעשר מאד. וכך גם העיד מו"ר שליט"א ואמר: "אני מכיר יהודים רבים שהתעשרו בזכות זו, ואף בניהם התעשרו מאד".